שלוש פגישות היו לי עם יצחק קלפטר, שמנגן היום עם אריק איינשטיין בהרכב חדש שהקימו בגלקסיית אנדרומדה. לצערי אף אחת מהפגישות לא הייתה ממש מוצלחת.
הפעם הראשונה הייתה אי-שם בשנות השמונים, כשבית הספר הגרוע "רנה קסין" הזמין את קלפטר לנגן מול בני העשרה במסיבת סיום באודיטוריום. אני התרגשתי, ידעתי שעומד מולנו גאון, עם גיטרת ה"פנדר סטראטוקסטר" הנצחית שלו.
אבל רוב שאר הקהל לא העריך את גודל המעמד. קלפטר עמד על במת העץ המשולשת, רק הוא והגיטרה, ובני העשרה הירושלמים החביבים שרקו לו לא שריקות של חיבה. התביישתי בשמם. יודעים, אגדה, גאון, זה שכתב והלחין את השיר "צליל מכוון" וכתב את הלחן של "שיר אהבה בדואי".
הפגישה השנייה שלי עם קלפטר הייתה באמצע שנות התשעים, כשגרתי בתל-הביב. עברתי ברחוב דיזינגוף במדרכה הימנית לפני הכיכר בכיוון צפון, ומתוך בית קפה שהתמחה בפולי קפה מכל העולם הגיח יצחק קלפטר, מדליק סיגריה. הוא לבש ג'ינס כחול מהוה, גדול עליו במידה או שתיים, חולצת טישרט בצבע תכלת קטנה עליו במידה או שלוש, וכתפיות בצבע הקשת. זה היה כמה ימים או שבועות אחרי שיצא מבית חולים אחרי שכמעט סיים את חייו בגלל בעיות עקב עישון. הצטערתי בשבילו בלב פנימה.
הפגישה השלישית שלי עם יצחק קלפטר הייתה בתחילת שנות האלפיים ועשר, בהופעה של להקת "צליל מכוון" בזאפה תל-אביב. ההופעה עמדה בכל הציפיות, ויותר ויותר. בסיום ההופעה ניגשתי לקלפטר, אמרתי לו תודה על ההופעה ועל כל השנים והשירים והלחנים, וביקשתי ממנו ממש יפה את מפרט הגיטרה. נשבע לכם שהתכוונתי לשים אותו כתיליון על שרשרת וללכת עם זה!
קלפטר הסתכל עליי במבט האדיש הזה שלו ואמר: "מה אתה צריך את המפרט הזה, הוא עולה חצי שקל". עניתי לו: "כן, אבל זה מפרט ש-א-ת-ה ניגנת בו".
