אומרים לכם שהיקום הוא ללא סוף? שקר! אני ראיתי מה בקצהו. אהוביי, תשומת ליבכם בבקשה. אני הוא האיש הראשון והיחיד שביקר אצל מריאנה וחזר בשלום. ביקרתיה שנייה אחרי ששבתי מקצה היקום ומאותן סופר-נובות, מפצים בינוניים וחורים שחורים שלרוב רק שואבים. כן. מתתי אבל עכשיו אני כאן.
"כאב?", תשאלו; לא כאב כי איבדתי את התחושה כליל בכל הגוף. חרבות ננעצו בי ואני רק המשכתי בעין מעורפלת לכיוון נקודה בלתי ברורה במרחב. כמו סוס שעגלון התקין בצידי עיניו אטמי ראייה יכולתי לנוע רק קדימה. היו צעקות, חלוקים לבנים שדיברו רעה, אבל אני המשכתי להתעלם והמשכתי לצלול.
הוא לא ישרוד את הלילה, לא יתעורר לעולם, לא יפקח עיניו, לא ינשום עוד, לא ידבר, לא יילך. 30 ימים ושלושים לילות הושלכתי בין כמה עולמות. כשהתקרבתי לשמש – וחומי גם – נטבלתי בקרח. שמעתי מקדחות קודחות. חשתי במסמרים חודרים. בעיצומו של המסע כבר מצאתי את עצמי טבעי, ללא כיסוי, שוחה ללא צורך בחליפת שחייה אולימפית.
איך צוללים? כמו שצונחים. פשוט מפנים את הראש לכיוון מטה ודוחפים בכל הכוח אפילו כשמשותקים. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה, עשרה, 11 קילומטר. אף אדם לא היה כאן. סופרמן האמיתי נקלע למקום סמוך ותראו איפה הוא היום. איך יודעים שמגיעים לקרקעית? יש טעם מתקתק בפה, כמו נוזל סמיך ומלא ויטמינים שמטעה לחשוב שהוא טעים ואז מתגלה מר, אבל ממש מר.
יום לפני, ואולי שנייה לפני, ואולי באותו הרגע, כשקרבתי לסופר-נובה בקצה היקום ידעתי זאת כי האור התחזק. אצל מריאנה ככל שאתה מתקרב החשיכה הופכת לכבדה יותר, סמיכה כמו פנים חבית שוקולד, חשיכה שעוטפת, מכסה, מסתירה ומרמה. הברומטר צנח, הקו שלי התיישר חזור והתיישר, אבל שרדתי, והתעוררתי, ופקחתי, ונשמתי, ודיברתי והלכתי.
איך הרגשת להיות שם וגם כאן במקביל? כמו שזה נשמע, קרוע, נעול, קדוח, קודח, מרותק, משותק. עכשיו בכל פעם שאני מזדקף ועומד ומתגבר ונכנס אני מקדיש את זה למריאנה. ולעצמי.
- "מריאנה" היא הנקודה העמוקה ביותר בכל האוקיינוסים ולמעשה בכל כדור-הארץ. העומק המירבי הוא בתהום שקוראים לה "צ'לנגר" – 11 קילומטר מתחת לפני האוקיינוס. מריאנה נמצאת באוקיינוס השקט מול יפאן וליד האי גואם, היא נראית כמו נקיק דק ומשתרעת לאורך כאלפיים קילומטר.
