מטה ציאניד. הנה הספסל שאנחנו יושבים עליו בדרך כלל. רחוב צדדי עיר גדולה. אנחנו בדרכנו ללונדון וזה יהיה הקבר שלנו. דם על הגגות. הרכבת האחרונה, סאות'רן פסיפיק. אם הייתי איש יותר טוב ויותר משכיל הייתי הכרטיסן. אם היית בלונדון וטסת משם לניו-יורק אז את יודעת בדיוק מה הוליד את מה. יש הרבה ערים בעולם שחושבות שהן לונדון אבל יש רק לונדון אחת. אפור כדרך חיים. ארוחת בוקר של נקניקיות ובייקון ותפוחי אדמה וביצים מקושקשות ושעועית במיץ עגבניות מתקתק. זה יחזיק אולי עד הצהריים. רכבת המשך לצ'ורליווד, בירה קטנה וחזרה כי ארוחת הערב מוכנה. אני? אני רק מכסח את הדשא. את יכולה לדעת את זה לפי הדרך שאני הולך. תיבת הנגינה, נרקוד פוקסטרוט, הכבשה תשקר על ברודוויי, ולאן נעלמה בכלל הברודוויי 80. כשהיינו צעירים שידרגנו ללאקי סטרייק כשהיה קצת כסף מיותר בארנק של steve’s packs עם סגירת הוולקרו. היום אני בין שפתיי רומאו וג'ולייטה שייקח לי שעה לגמור. תמיד לוקח לי שעה לגמור.
