קזחסטן. המדינה הזאת נמצאת באופן גס בקו מוסקבה-סיביר-טוקיו. הייתי שם כשנסעתי להשתתף בשיגור לוויין ישראלי מסדרת "עמוס", במרכז החלל שהיה פעם של ברית המועצות אבל נשאר לקזחסטן בירושה אחרי שהקומוניסטים התפרקו לחתיכות.
זה היה בדיוק כמו שהיית מצפה ממדינה שהיא עדיין מאחורי מסך הברזל: נוסעים שעתיים בחושך מוחלט באוטובוס תיירות ברמה בינונית ומטה, מגיעים לאתר בחצות הלילה, מרחוק רואים את מתקן השיגור מואר כמו מגדל אייפל באחת אחר חצות. וזה היה בדיוק ההיפך מנאס"א: אין מרכז מבקרים עם קפה מהביל לשעת לילה מאוחרת ולמינוס 15 מעלות.
האוטובוס עצר ליד מה שנראה כמו תחנת רכבת של פעם בהרצליה, במרחק של קילומטר מכן השיגור. ירדנו ממנו ועלינו במדרגות חיצוניות לגג, שהיה סתם רחבה פתוחה בקור עצום ורוח וכל השאר. נכון שהיית מצפה לספירה לאחור נוסח אפולו-13? אז אכן לא היה שום דבר בכיוון הזה. עמדנו, חיכינו, נזהרים לא לגעת במוט המעקה הקפוא כי אפשר פשוט להידבק אליו ולאבד את האצבעות.
ובלי שום סימן מוקדם הגיעה להבה עצומה מתחת למשגר, הוא החל להתרומם, נראה לעין שבאיטיות בהתחלה, וזה היה ללא ספק האירוע הכי חזק שהייתי בו בימי חיי. הלילה הפך ליום, ממש ככה, והסאונד, הסאונד היה משהו עצום, מדהים, שמעולם לא שמעת ולעולם לא תיתקל בו באף מצב אחר. קורע אוזניים ונעים כאחד. זה נשמע משהו כמו "קחחחחחחחחחח" מתמשך כזה, להבה עצומה ושובל עשן שנעלמו כלעומת שבאו לקראת היציאה מהאטמוספירה אחרי משהו כמו חמש דקות.
